פסק-דין בתיק ת"א 20381-08

התובע הוא בעליו של נכס המשמש למגורים. בפסק-דין שניתן בשנת 1999 בתביעת פינוי שהגיש התובע נקבע, שאביו של הנתבע 1 הוא דייר מוגן בנכס. בעקבות תביעת פינוי נוספת שהגיש התובע נגד הנתבעים בתביעה הנדונה ונגד אביו של הנתבע 1, ניתן בשנת 2002 פסק-דין בהסכמת הצדדים, שלפיו רק אביו של הנתבע 1 ואשתו הם דיירים מוגנים בנכס. בעניין הנתבעים נקבע, כי אינם בעלי מעמד של דיירים מוגנים בנכס וכי הם רשאים להימצא בו במעמד של "אורחים" בלבד. לאחר מתן פסק הדין, עוד בשנת 2002, נפטר אביו של הנתבע 1 ובחודש יולי 2008 נפטרה אשתו. לאחר פטירתה, כך על-פי הנטען בתביעה, פלשו הנתבעים אל הנכס. מכאן תביעת התובע להורות על פינוי הנתבעים מהנכס ולחייבם בתשלום דמי שכירות ראויים עבור תקופת מגוריהם בנכס.

טענות התובע נסמכות על שני פסקי הדין שניתנו בשני ההליכים הקודמים. להגנתם טענו הנתבעים, כי כלל לא היו מודעים להליכים הקודמים, כי לא היו מיוצגים בהם וכי מעולם לא נתנו את הסכמתם לפסק הדין משנת 2002, שלכאורה ניתן בהסכמה.

א.         הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין

2.         תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין.

תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)).

ב.         עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים

3.         התובע הוא אחד מיורשי המנוח סעיד עמורי (להלן - המנוח עמורי), אשר נפטר בשנת 1993, והיה בעליו של נכס ששטחו כ-50 מ"ר המשמש למגורים, ברחוב אחמד שווקי 16 בשכונת שועפאת ירושלים (להלן - הנכס). את התביעה הנדונה הגיש הוא בשמו ובשם יורשיו האחרים של המנוח, אשר ייפו את כוחו לפעול לפינויו של הנכס (ייפוי הכוח של היורשים בצירוף תרגום לעברית - נספח 1 של תצהיר הנתבע; נסח רישום החלקה אצל פקיד הסדר המקרקעין לאזור ירושלים - שם, נספח 2; צו ירושה של המנוח סעיד עמורי וצו ירושה של אחיו של התובע בצירוף תרגום לעברית - שם, נספחים 3 ו-4).

בהתאם להסכם שכירות שנחתם בשנת 1967 (ההסכם ותרגומו לעברית - שם, נספח 5), השכיר המנוח עמורי את הנכס לעבד אללה מחמוד אבו מיאלה (להלן - עבד אללה), שלימים, גר בו בנכס עם אביו, מחמוד אבו מיאלה (להלן - מחמוד). העובדות המתוארות עד כה אינן שנויות במחלוקת.

4.         בשנת 1998 הגיש התובע לבית משפט זה תביעת פינוי נגד עבד אללה ונגד מחמוד ובה עתר להורות על פינויים מהנכס בשל בניה בלתי חוקית בו ובשל שינויים שבוצעו בו (ת"א 6186/98. להלן גם - התביעה הראשונה). את הנתבעים בתביעה זו ייצג עורך-דין מחמוד חביב אללה (להלן - עו"ד חביב אללה). בהסכמת הצדדים קבע בית המשפט (כבוד השופט רפי שטראוס ז"ל), כי עבד אללה כלל לא גר בנכס. באשר למחמוד נקבע, כי הוא דייר מוגן בנכס זה למעלה משלושים שנה, עם זאת לא הייתה מחלוקת כי בשל תוספות הבניה שבנה בנכס, התקיימה לגביו עילת פינוי. לאחר שהצדדים טענו את טענותיהם בשאלה אם יש הצדקה להעניק למחמוד סעד מן הצדק, ניתן ביום 29.9.1999 פסק-דין (שם, נספח 6), שלפיו ניתן למחמוד סעד מן הצדק בכפוף להוראות שנקבעו בעניין הבניה ובעניין השינויים שביצע בנכס (להלן - פסק הדין משנת 1999 או פסק הדין בתביעה הראשונה).

יוער כי תיק בית המשפט בעניין התביעה האמורה, בוער זה מכבר וכי כל אשר נותר בידי התובע הוא פסק הדין, אשר לא צוינו בו שמות באי-כוחם של הצדדים.

5.         ביום 1.11.2001 הגיש התובע לבית משפט זה תביעת פינוי נוספת (ת"א 15657/01. להלן גם - התביעה השנייה), אשר הוגשה נגד מחמוד ונגד שני הנתבעים בתביעה הנדונה, שהם בנו של מחמוד (הנתבע 1, שיכונה להלן - הנתבע) וכלתו של מחמוד, שהיא אשתו של הנתבע (הנתבעת 2, שתכונה להלן - הנתבעת). בכתב התביעה (שם, נספח 7) נטען, כי מחמוד ביצע שינויים נוספים במושכר המצדיקים את פינויו, ולגבי הנתבעים נטען, כי לא הורשו לגור בנכס.

ביום 30.4.2002 הגישו באי-כוחם של הצדדים בתביעה הנדונה הודעה על הסכם פשרה, וביום 5.7.2002 נתן בית המשפט (כבוד השופטת מלכה אביב) להסכם זה תוקף של פסק-דין (שם, נספח 8). בפסק-דין זה, שכאמור, אישר הסכם פשרה בין הצדדים, נקבע כי על-פי פסק הדין משנת 1999 בעלי זכות הדיירות המוגנת בנכס הם רק מחמוד ואשתו. באשר לנתבעים נקבע, כי אין להם או לכל צד שלישי אחר מבני משפחתו של מחמוד או לקרוביו כל זכות בנכס. עוד נאמר שם כי "נתבעים 2, 3 [הנתבעים בתביעה הנדונה] הצהירו כי הם נמצאים בדירה אצל נתבע מס' 1 [מחמוד] כאורחים היות והוא נתבע 1 [מחמוד] זקוק לעזרת הזולת, ואין להם כל זכות שהיא במושכר". כן התחייבו כל שלושת הנתבעים בתביעה האמורה (מחמוד והנתבעים) שלא לערוך כל שינוי או עבודות בניה בנכס מבלי לקבל את הסכמת התובע (להלן - פסק הדין משנת 2002 או פסק הדין בתביעה השנייה).

גם בתביעה זו ייצג את הנתבעים עו"ד חביב אללה, כפי שאף עולה בין השאר מהמסמכים הבאים: הסכם הפשרה, שכאמור אושר בפסק-דין; כתב הגנה שהגיש עו"ד חביב אללה בשם הנתבעים ביום 25.12.2001 (שם, נספח 11); ייפוי-כוח שנחתם ביום 19.12.2001 המייפה את כוחו של עו"ד חביב אללה לייצג את הנתבעים, שעליו חתום מחמוד בטביעת אצבע, חתימה באנגלית של הנתבע וחתימה בערבית של הנתבעת (שם, נספח 12); פרוטוקול הדיון בתביעה מיום 25.3.2002, אשר כאמור בו, מטעם הנתבעים נכחו בדיון הנתבע בתביעה הנדונה ובא-כוחו, עו"ד חביב אללה (שם, נספח 10).

תיק בית המשפט בעניין התביעה השנייה, שבעניינו ניתן כאמור, פסק הדין משנת 2002, צורף אל התיק הנדון, כך שבפני בית המשפט מצויים כל המסמכים המקוריים, לרבות ייפוי הכוח המקורי שעליו החתימות המקוריות.

6.         מחמוד, אביו של הנתבע, נפטר בשנת 2002 ואשתו של מחמוד, כוות'ר, נפטרה ביום 10.7.2008 (בעניין מועדי הפטירה לא הוגשו ראיות, אך עובדות אלו לא היו שנויות במחלוקת). עשרה ימים לאחר פטירתה, ביום 20.7.2008, שלח בא-כוחו של התובע מכתב אל הנתבע שבו נאמר כי לאור פסקי הדין משנת 1999 ומשנת 2002, אין לנתבעים כל זכות בנכס וכי הם נדרשים לפנותו לאלתר. עוד נאמר, כי אם לא יעשו כן, יינקטו נגדם אמצעים משפטיים לשם פנויים ולשם חיובם בדמי שימוש ובכל הוצאות התובע (המכתב ותרגומו לעברית - שם, נספח 9).

ביום 21.1.2009, לאחר שכבר הוגשה התובענה הנדונה, שלחו הנתבעים לתובע המחאת דואר על סך של 500 ש"ח (שם, נספח 13). בתגובה לכך ועוד באותו יום, שלח בא-כוחו של התובע מכתב אל בא-כוחם של הנתבעים בתביעה הנדונה, שבו נאמר כי הסכום ששלחו הנתבעים מתקבל מבלי שהדבר מהווה הודאה בטענה מטענותיהם (שם, נספח 14).

7.         התביעה הנדונה הוגשה ביום 13.11.2008 ובה עתר התובע להורות על פינוי הנתבעים מהנכס וזאת לאור שני פסקי הדין שניתנו, פסק הדין משנת 1999 ובמיוחד פסק הדין משנת 2002. כן עתר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים החל מיום 10.7.2008 (יום פטירתה של המנוחה כוות'ר, אשתו של מחמוד) ועד מועד פינוי המושכר ומסירתו לתובע, נקי מכל אדם וחפץ.

כתב ההגנה מטעם הנתבעים הוגש ביום 13.1.2009 וכתב הגנה מתוקן הוגש ביום 25.6.2009. עיקרי טענות הנתבעים בכתב ההגנה מטעמם היו, כי הנתבע ידע על התביעה הראשונה, אך לא היה צד לאותו הליך ולכן פסק הדין שניתן באותה תביעה אינו מחייב אותו. באשר לתביעה השנייה ולפסק הדין שניתן בעניינה נטען, כי הנתבע כלל לא ידע על ההליך, מעולם לא קיבל את כתב התביעה, לא ידע על עצם הגשת התביעה וממילא שלא ידע על פסק הדין שניתן בעניינה. על-פי הנטען בכתב ההגנה, הנתבע מעולם לא פנה אל עו"ד חביב אללה כדי שייצגו וכי הנתבעים מעולם לא חתמו על ייפוי-כוח המייפה את כוחו לייצגם. כך גם מעולם לא הסכימו לוותר על זכויותיהם הנטענות בנכס. לטענת הנתבע, אחיו עדלי פנה אל עו"ד חביב אללה כדי שייצג רק אותו, אך הנתבע לא הסמיך את עדלי למנות את עו"ד חביב אללה לייצג גם את הנתבע.

עוד טען הנתבע, כי הוא מתגורר בנכס מאז שנולד וכי הנתבעת גרה עימו מאז שהשניים נישאו. לטענת הנתבעים, הם דיירים מוגנים בנכס והם משלמים כנדרש ובהתאם את דמי השכירות.